Tales From Wilderland

ריקאפ - 21.12.2015

מסע, איש מוזר ונוצות

הקרב ממשיך, ותוך כדי רגין נפצע: הוא ננשך על ידי אחד העכבישים ומורעל.
“גמדים אף פעם לא בורחים” צועק רגין, ובנימה זו החבורה בורחת מהעכבישים בחזרה אל המחנה. במהלך הבריחה, נראה כי משהו עזר לבריחה – הרבה חצים נורו בעכבישים.
גילראיין מטפלת בפצע של רגין. בלגו מסביר את מה שקרה לבאלדור, אך נראה כי הזיכרון שלו לא חזר. בין האב והבן נוצר קרע, שזמן יעבור עד שיאוחה.
ממשיכים במסע לכיוון שער היער המערבי, על השביל. רגין מיואש לחלוטין במהלך המסע, ומוביל לתוך אזור מלא בקורי עכביש ביער. מסוכן מאוד לנוח במקום הזה, מאוד מסוכן לחנות. רגין נאלץ לנסות לשכנע את החברים שלו להמשיך הלאה, ובסופו של דבר מצליח. החבורה ממשיכה לצעוד כל הלילה על מנת לא לחנות ליד הקורים.
המסע ממשיך ומיום ליום האוויר הופך לקר ולח יותר, עד שבאחד הימים נקלעים לסופה. גשם שוטף, רוחות, רעמים וברקים, חושך – כדאי למצוא מחסה.
גיסמונד מצליח למצוא מחסה לאחר כשעת חיפושים: לא לחלוטין על השביל, ביער בין העצים יש עץ ענק ומת והעיקר – חלול. ממרכז הגזע עולה עשן קליל.
דופקים על הגזע, ושומעים “אני לא בבית! תלכו! אני לא בבית, אין פה אף אחד”.
רגין דופק עם הגרזן על הגזע. “הממ גרזן! אני יודע מה זה גרזן, היה לי גרזן. עכשיו אין לי גרזן. אין פה אף אחד”. האיום לא עבד, בכלל.
תוך חיפוש הכניסה לגזע, גילראיין לא מוצאת דבר – ואז נופלת לתוך הכניסה. בור בעומק מטר וחצי, ובהמשכו סוג של מנהרה המובילה למדורה. המדורה נמצאת בחדר עגול קטן, שקירותיו הם גזע העץ. בחדר מדורה, מה שנראה כמיטה, ארוחת ערב – ופחות או יותר זהו. שאר החבורה מדלגים לבור בקלילות.
החדר ריק מאנשים.
כל חברי החבורה מתחילים להתייבש ולהתרווח סביב המדורה – עד שבנו של באלדור אומר באימה להסתכל על הקירות. כל הגזע מלא בחריטות – ציורים, וצורות מאיימים מאוד. נראה כי מישהו בחר לצייר את היצורים הכי מלחיצים שאי פעם ראה.
לאחר מספר דקות נשמעו חריקות מבחוץ, ותזוזה מהמערה. לפני ששומעים או רואים אותו – מריחים אותו. טובולד על סף עילפון מהצחנה. בקושי לבוש, כמעט קירח – מספר שערות הבולטות לכיוונים משונים, מלא צלקות, דומה לשלד, לא הכי צלול נכנס בספק-יללות-ספק-שריקות ומניח תיק. כאשר בן האדם מבין באורחיו הוא מכוון חנית לעברם.
גיסמונד מציג את עצמו ואת שאר החבורה בנימוס, ואומר שהם רק מחפשים מחסה לסערה. האיש, ברוב טובו, מרשה ללון בעץ. כשנשאל לשמו, התשובה היא: “היה לי שם, אבל הם לקחו אותו”. שאלות בנושא רק הפחידו אותו. הוא מספר שהיה במרתפים של בעל האוב, ואומר שבעל האוב עינה והפך אותו למשוגע. באופן מפתיע, משרתי בעל האוב הסתלקו לילה אחד והוא ברח. הציורים על הקירות נועדו להפחיד את משרתי הצל.
בלילה, כל אחד בתורו בשמירה, נשמעים קולות היער והסופה מבחוץ. הקולות יוצרים תחושת חוסר נוחות קיצונית.
בבוקר אוכלים, מתארגנים, נפרדים לשלום מהמארח ויוצאים. בדרך החוצה מבחינים בקשת וחצים ששייכים למשוגע – חצים הזהים לאלו שהבריחו את העכבישים. גילראיין נזכרת כי חצים כאלה היו לאיש שהיה לאגדה בקרב אנשי היערות, מנהיג דגול שלהם. יהיה מי שיהיה, האיש בעל חשיבות היסטורית.
[ידע שחקנים בלבד, ולא דמויות: גילראיין מזהה את נוצות ממקום נוסף – הן היו גם אצל משפחתו של ארוסה המנוח. המשפחה גידלה עורבים עם גוון כזה. חץ אחד היא מגניבה לאשפת החצים שלה – חפץ המזכיר לה את ברגיל תמיד יתקבל אצלה בברכה.]
המסע ממשיך. גילראיין מבחינה בחבורת חוגלות שמנות, ומצליחה לצוד אותן. באותו ערב, החבורה וסועדת בארוחה נהדרת – בשר ציד נהדר בידיים המיומנות של טובולד הופך למטעם. מצב הרוח עולה.
תוקפת סופה פתאומית, ובאותה פתאומיות היא נפסקת ומזג האוויר הפך לחמים מאוד לעונה. לפתע יש תחושת מועקה מקיפה את כולם – נוכחות חזקה וזרה ביער. כולם מרגישים צמא חזק מאוד, ואז כעשרה מטרים מהשביל נראית באר.

Comments

P4r2ival IrenIgnatov

I'm sorry, but we no longer support this web browser. Please upgrade your browser or install Chrome or Firefox to enjoy the full functionality of this site.